כשהציור מדבר מבפנים
הנחישות הרבה בה החלטתי לכתוב את המאמר על האמנות כתרפיה, לא עזרה לי. המילים המדויקות לא הגיעו. במהלך חיפוש המילים, נזכרתי פתאום בציור שציירתי פעם, ציור שאותו לא אהבתי. ישבתי לי אז, זורמת עם האסוציאציות שלי, חשה את הרצון לחזור לציור ולשנות אותו, לתקן… הרגשתי שרק על ידי התיקון ארגע, שרק אחר כך אוכל להמשיך ולכתוב… הופתעתי לגלות עד כמה הציור שלא אהבתי הציק לי, שהרי הקשיים הנערמים ביום יום אמורים להציק הרבה יותר… לכאורה. מסתבר, שהציור ה”מכוער”, הטריד אותי ויצר מתחים בגופי, תחושה שטיילה בתוכי לאורך כל הזמן לא במודע… הלכתי עם תחושותי, החלטתי לתקן אותו. בלי לחשוב הרבה הקפתי את אמצע הציור באליפסה שחורה והשארתי את מרכז הציור כפי שצויר בציור המקורי. משהו השתנה. פתאום קטנה תחושת הדחייה לציור, ולרגע אפילו מצא חן בעיני. מה קרה פה? התבוננתי, והבנתי שהאליפסה שימשה כמיכל למכוער, ערסלה אותו. היה לו על מה להישען. השרירים שלי רפו תוך כדי התבוננות. חשתי נדהמת איזה השפעה יש לציור עלי. איך אפשר לי להרגיש דרכו גם את הקשה, וגם את המנחם. “תודה ציור”, אמרתי בליבי.מתוך חוויה זו אני רוצה לתאר מה כוחו של הטיפול באמנות. איך כל חושי הגוף משתתפים בתהליך. איך ניתן ביטוי לרגשות ולמחשבות. הציור משלב את הנוגע, המוחשי הקונקרטי, יחד עם המבט, שמסתכל בנפרד ממרחק ונותן משמעות. החוויה מאפשרת אם כך, להתמקד בחלק הקוגניטיבי והרגשי ביחד.
בעבודת הטיפול באומנות, המטופלים בוחרים על פי צרכיהם המשתנים במה להתמקד. לעיתים יבחרו בחוויה המוטורית היצרית הראשונית ולעיתים בזו המוקדשת לארגון, סדר, הבנה ונתינת משמעות. וכך, דרך תהליך של ציור אינטואיטיבי, ללא הנחיה מובנית מתאפשר שילוב המהווה חיבור ואיזון בין העולמות הקונקרטיים חיצוניים והרגשיים פנימיים.
המטפל באמנות, המלווה בתהליך היצירה, עוזר להכיל ולהבין את המטופל דרכה. עם השנים, קרה לי לא אחת לפגוש במטופל אשר בא מוצף עם סיפורים אישיים, ורק לאחר שביקשתיו לצייר את התחושה או לתאר את מה שקרה, ניתן היה לעשות סדר בדבריו ולמצוא משמעותם. כך אם כן, לפעמים המבט עצמו על הציור מרגיע. למבט יש משמעויות רבות. תחושת הניראות חשובה מאד. מטופלים רבים הרגישו שלא ראו אותם מעולם (למשל חלק מהאנשים כבדי המשקל או הפרעות אכילה למיניהן) והציור מהווה דרך נוספת להיראות. לחוות מבט מיטיב.
לראות ולהיראות הן חוויות של קיימות ונפרדות, של קשר וחיוניות. הציור מתבסס על לראות ולהיראות ומאפשר זאת. המטפל מודע להשפעת המבט, ומייצר אמון לכך שהמבט הוא מיטיב ולא חודרני ושיפוטי. מתוך הקשר הזה הציורים משתנים ומתפתחים. ציורים אינם משתנים כך סתם. השתנותם משקפת את התפתחות הרגשית שחלה בנפשו של המצייר בעזרת האמון והקשר שנוצר בין המטפל והמטופל.
אנסה לתאר פרמטרים טכניים וסגנוניים שמשקפים מהו שינוי במהלך טיפול. למשל מעבר משימוש של צבעי טוש לצבעי מים או מצורות גיאומטריות מדויקות יחסית לצורות חופשיות יותר, המסמנים מעבר מנוקשות ליתר חופשיות או ההפך, לפעמים יצירת קווי המתאר הם אלה הנחוצים למטופל, ותהליך יצירת גבולות וקווים הם התפתחות עבורו, וביטוי לבהירות ובטחון. גודל הדף, מסמן את השינוי בתפיסת המקום והמרחב של המטופל, ולחוויה החשובה שרואים אותו או שומעים יותר, (כמו אותה ילדה שציירה דמות גדולה מהרגיל ואחר כך הבחינה בשמחה שהיא מדברת בקול רם יותר). לפעמים הקטנה של האובייקטים נחוצים כביטוי לחוויה של גודל מציאותי יותר לעומת אומניפוטנטיות. ניתן גם לראות מעבר מצבעים שאינם נראים, כמו הלבן לצבעים בולטים ומגוונים יותר. גם שינוי זה מבטא את תחושת המצייר שרואים אותו, וכן שעולמו הפנימי והחיצוני התגוון והתעשר. גודל המקום שהאובייקט תופס על הדף, או הצבעים שנבחרו, עזים או עדינים, יהיו בעלי משמעות גדולה ויצביעו על הדימוי עצמי של המצייר, יחסו לאחר, כמה הוא משתוקק להראות, או מפחד מכך שיראה. כמה יבליט את רגשותיו או יסתיר. כך למשל, יש מטופלים שמפחדים מהכוח של עצמם (מאפיין אנורקטיות ונשים רבות), והעבודה הטיפולית היא לקבל ולתעל כח זה למקומות בונים יותר. המעברים הללו נעשים כתהליך טיפולי מתוך הביטחון בקשר שנוצר בין המטפל והמטופל, הביטוי באמנות השוטף והקבוע, והמבט המשותף על היצירה שמאפשר להראות בדרך חדשה ולגלות דברים חדשים על עצמנו.
כל ההתרחשויות האלו מקבלות חיים על הנייר. הנייר משמש מיכל לכל הרגשות והמחשבות. פעם כמי שמלטפים אותו ופעם כמי ששורטים וקורעים. החומרים, בלוויית המטפל כמובן, מצליחים להיות מיכל לכל הרגשות החיוביים והשליליים.
ייחודה של האמנות המדברת מבפנים, באופן אינטואיטיבי, כמו זו הנעשית במסגרת הטיפול באמנות, מאפשרת לנו חוויה מיוחדת של חלון וגשר מהעולם הפנימי שלנו אל תוך העולם המציאותי הקונקרטי, ומאפשרת לנו על ידי כך להבין את עולמנו הפנימי טוב יותר ולחבר במידת מה בין שני העולמות.